כשזה הולך ודועך

גללתי אתמול בוואטסאפ. 

הרבה יותר מדי למטה.

מעבר לקבוצות החופרות והמושתקות, 

לקבוצת המשפחה והההודעות הבלתי נגמרות של המורה,

פתאום ראיתי את השם שלה.

מישהי שעד לא מזמן ידעה בדיוק כמה סוכר אני צריכה בקפה, ומה שלומי עוד לפני שהוצאתי מילה.

ההודעה האחרונה בינינו היא מלפני חצי שנה. 

"מזל טוב, נשיקות". 

ולב אדום.

לא טרקנו דלתות.

לא היה פיצוץ פוטוגני.

לא היה עלבון עסיסי או בגידה דרמטית שאפשר לרוץ לספר עליה.

פשוט... דעכנו.

כשיש ריב ענק זה קל. יש אקשן. יש צד צודק, יש צד טועה, אפשר למחוק את המספר, להרגיש קצת צדקנות קדושה ולהמשיך הלאה.

אבל מה עושים כשהכל בסדר?

כשעל פניו יש שם אהבה חברית ענקית, שורשים משותפים ומיליון בדיחות פנימיות, אבל בפועל – כבר פשוט אין על מה לדבר? מקבלים שיחה ולא עונים או מבטיחים לחזור מאוחר יותר?

כשכל קפה שמנסים לתאם הופך להיות הפקה? שהזמן עובר בלי שמרגישים ומתחילים להיווצר פערים?

לפני כמה שנים, הייתי אני בצד השני. חברה קרובה פשוט הלכה והתרחקה, בלי סיבה נראית לעין. עברתי את כל שלבי האבל: 

הכחשתי. הייתי בטוחה שמדובר בעניין זמני, שהיא פשוט עסוקה.

כעסתי. כשראיתי שהכל ממשיך כרגיל אצלה, רק בלעדיי.

התמקחתי. על כמה זמן אני מוכנה לתת לה להמשיך ככה לפני שאני עושה משהו.

נעצבתי. כי הקרע הלך והעמיק, ולא היה לי מה לעשות נגדו.

ולבסוף, השלמתי ושחררתי. 

וזה לא גרע ממה שהיה לאורך השנים. אפילו טעם ההחמצה כבר הטשטש לו.

האם אלו הערכים שמשתנים? 

לגמרי. מה שחיבר בינינו פעם: התלונות, התחביבים, אותם חיפושי דרך – כבר לא מחזיקים מים כשכל אחת בונה או מעדכנת את חלקת האלוהים שלה בעשור החמישי לחייה.

זה אפילו לא עניין של סטטוס. זה עמוק יותר. 

זה המקום שבו הצרכים שלנו מהסביבה משתנים מהקצה אל הקצה. 

פעם רציתי אנשים שירימו איתי הילוך. 

היום? אני מחפשת אנשים שאפשר להוריד איתם הילוך. 

חברים שאני לא צריכה "להפיק" עבורם את המפגש. 

כאלה שאפשר לקרוס לידם על הספה ולדעת שהנוכחות הפשוטה שלנו מספיקה.

כאלה שיראו שהשתניתי אבל לא ינסו לנתח את זה.

הפרידות השקטות הללו הן בלתי נמנעות, אבל הן לא כישלון. 

הן עדות לכך שגדלנו,

שיש אנשים שמגיעים כדי להאיר לנו פרק מסוים בחיים, וכשהפרק מסתיים – הם עוברים הלאה. 

קשר שמסתיים לא הופך את כל מה שהיה בו לחארטה. 

זה פשוט אומר שזכינו לקבל מהם את מה שהיינו צריכים באותה עת, והם מאיתנו, וזה לגמרי בסדר לאהוב אותם מרחוק.

הרי במילא תהיה להם פינה משלהם בליבנו. 

לנצח.