45
- 14 באפר׳
- זמן קריאה 2 דקות
אני רשמית בגיל שבו "ערב פרוע" אומר להיכנס למיטה עם ספר ולשים את הטלפון על מצב טיסה.
בחצות הספרות בשעון ובגיל שלי התחלפו בדממה מבורכת.
בלי הפקות, בלי דרמות, ובלי קישוטים של גומי ממולא ברוק (מה שאתם מתעקשים לקרוא לו "בלונים"). את הכיף שלי עשיתי כמה שעות לפני עם כמה אנשים שאני אוהבת במיוחד, ולכן ציפיתי ליום סטרילי מקיטש, שליו ורגוע.
לא היה איזה "אושר עילאי" או התגלות רוחנית.
יום שעבר מתחת לרדאר, בלי שאף אחד יקפוץ מאחורי הספה ובלי צורך לחייך חיוכים מנומסים לאנשים שאני רואה פעם בשנה.
אפילו הברכות הגנריות שקיבלתי לנייד ולסושיאל לא העלו לי את הסעיף.
אין ספק שהזקנה מחמיאה לי.
ברקע New Order בלופ עם True Faith.
כשברנרד שר "I feel so extraordinary", הנהנתי בהסכמה. כי בינינו, להצליח לסיים יום בלי לרצות לחנוק אף אחד ובלי שכואב שום דבר ספציפי – זה לגמרי אקסטרה-אורדינרי.
אח"כ הבנתי למה השיר הזה כל כך התחבר לי:
זה שיר עם פיצול אישיות.
מוזיקלית? זה דאנס-פופ אופטימי, קצבי ומרים.
טקסטואלית? זה בכלל מונולוג על הרגלים קבועים ועל ימים שחוזרים על עצמם.
בול כמו החיים הבוגרים: מבחוץ הכל נראה מתוקתק, צבעוני ומתפקד לעילא, בזמן שמבפנים אנחנו בעיקר מנסים לשמור על הקצב בלי להתעייף יותר מדי.
פעם חשבתי שיום הולדת זה זמן להפקות ואירועים, למרות שתמיד תמיד כל מה שרציתי זה שמישהו יכין לי עוגה. וואלה זה עד היום ככה.
ההישג האמיתי הוא פשוט השקט הזה.
היכולת לתת לזמן לעבור בלי להפריע לו.
וקרם עיניים טוב זה מאסט. ומקדם הגנה.
והכי חשוב: לא לדבר עם אף אחד לפני הקפה של הבוקר.
קיצר, 45. היה סולידי. שקט, ציני, מדויק.
אכלתי עוגות וקיבלתי פרחים.
קיבלתי קפה למיטה מהיצור החביב עלי בעולם.
אני את שלי עשיתי כשילד בן 6 יודע להכין הפוך עם חלב מוקצף לאמא שלו.
מזל טוב לי! אני בגיל בו אני אומרת לילד שלי שהוא המתנה הכי טובה שיש, וגם מתכוונת לזה.
הרי יש לי את כל מה שאי פעם יכולתי לאחל לעצמי, וזו ברכה בפני עצמה.
תגובות