דיסוננס שמיסוננס

---

---

אם יש מילה שצריך להוציא לה צו הרחקה, זה "דיסוננס".

זו מילה מכובסת, אקדמית וסטרילית שנשמעת כמו אבחנה רפואית, אבל בפועל? היא המפיק הראשי של החיים שלנו.

היא הבמאי שצועק "אקשן" ודואג שמה שרואים בפריים לא יסגיר את מה שקורה מאחורי הקלעים.

ב-1982, Tears for Fears כתבו את הפסקול הרשמי לשיטה הזו עם השיר Pale Shelter. 

האזינו למנגינה: פופ אקוסטי, קליט, מרים, שמש נצחית בראש צלול, ואז תקשיבו למילים: טקסט מדכא על בתים קרים, על יחסים שהם רק "מחסה חיוור" (Pale Shelter), ילדות עשוקה, ואנשים שנותנים לך יד, אבל היא קפואה ("Cold Hands").

וזה בדיוק, אבל בדיוק, התסריט של חיינו הבוגרים.

למראית עין, הכל תותים בקצפת, אבל אם מביטים יותר בעיון, אמאל'ה ואבאל'ה.

אבל למה לא לתת כמה דוגמאות?

הדיסוננס המקצועי: לינקדאין, המקום שבו אין סתם אנשים שעובדים קשה, יש רק אגדות בהתהוות. כל משרה איזוטרית מקבלת טייטל של סגן נשיא. מישהו שמתייק אקסלים במרתף הופך ל-"Chief Data Visionary". מישהי שעונה לטלפונים הופכת ל-"Director of First Impressions". אנחנו אורזים עבודות אפורות בנייר עטיפה מרשרש של טייטלים מפוצצים, וזה עובד נהדר. הדיסוננס בין הטייטל למציאות (פלורוסנט מהבהב וקפה נמס דלוח) הוא לא תקלה, הוא הפיצ'ר המרכזי. בא לי להיות גם צ'יף של משהו. מחר אני אעבוד על זה :)

הדיסוננס הויזואלי: התמונה ה"ספונטנית" הזו של הקפה והספר מול הים? היא הגיעה אחרי 999 טייקים שנמחקו. הזווית לא החמיאה, האור לא היה נכון, היד רעדה. הארוחה הפוטוגנית כבר התקררה בזמן שמצאת את המיקום המדויק לתפוס את הפרטים בנונשלנט. בפריים הסופי הכל נראה שליו ומושלם ("Pale Shelter"), אבל בגלריה של הטלפון יש בית קברות של תמונות וסרטונים המוכיחים כמה מאמץ, זיעה ועצבים נשפכו כדי לייצר את ה"רגע הקסום" הזה.

הדיסוננס של הכישלון: אנשים כותבים פוסטים מרגשים על "הכישלון הגדול שלהם". לכאורה – אותנטיות. בפועל? זה תמיד כישלון שנארז מחדש, עבר פילטר, ותמיד, אבל תמיד, יש לו סוף טוב. "כמעט פשטתי את הרגל, אבל אז למדתי שיעור לחיים ועכשיו אני מיליונר רוחני". אף אחד לא מעלה פוסט שאומר "פישלתי, אין לי מושג איך לצאת מזה, והיום שלי נראה כמו פח". זה לא עובר מסך. הכל לטובה, לא?

זה ה-Pale Shelter שלנו. מחסה חיוור אבל פוטוגני להפליא. אנחנו מראים את הניצחונות הערוכים, ודואגים שהפסקול יהיה קליט. 

האם זה מזויף? ברור. 

האם נמשיך לעשות את זה? בוודאי. 

כי האלטרנטיבה היא להודות שלפעמים הידיים באמת קרות, וזה כבר לא מצטלם טוב.

מוכנים לדיסוננס הכי דיסוננסי?

בכל מקום אנחנו מחפשים את הטייק הכי טוב, ההגדרה הכי שווה והתדמית הכי נקייה, אבל בערוצי החדשות? אין אף פעם טוב, אידאלי, משמח. רק דברים רעים קורים, ואם אפשר, בואו נשדר אותם בלופ אינסופי עד שיחרטו בתודעה של הצופים. הרי אנחנו חיים בעולם בו אין טיפה של אופטימיות. זה הרי לא מוכר פרסומות. 

הלוואי והיו יותר אנשים אותנטיים באמת ויותר חדשות טובות. אנחנו זקוקים לזה.