אמא גיאורגיה

בקיץ טסתי ספונטנית לטביליסי ליומיים. 

טיילתי קצת בעיר, אחת ההזויות, ולעת שקיעה עליתי לראש ההר (במונית, לא ברגל, אל דאגה)

ושם היא עמדה,

20 מטרים גובהה,

כסופה ומבריקה,

ביד אחת כוס יין, ביד שנייה חרב,

.Kartlis Deda אמא גיאורגיה

הפסל הזה נבנה ב־1958 לכבוד 1500 שנה לטביליסי, עוצב על ידי הפסל אלגוג’ה אמשוקלי (תנסו להגיד את השם הזה 3 פעמים ברצף), ומאז הוא מסמל את דמותה של העיר: עם שמח שמחבק זרים באהבה, אך גם עומד על שלו כשצריך. 

ו-וואלה, הם באמת נחמדים, בטוח שם למטיילת יחידה, ויש שם את כל הנדרש לכמה ימים (בעיקר BOLT ב 12 ש"ח כמעט לכל פינה בעיר!) 

ויש שם גם ים של ניגודים:

בניינים מתפוררים עם חזיתות מתקלפות – צמודים למגדלי זכוכית נוצצים,

חצרות נטושות – מול בתי קפה מעוצבים עם נורות פיירי־לייטס,

שוק שבו קונים גרביים בשניים לָרי – במרחק דקה מבוטיק של גוצ’י,

נהג אחד לוחץ על קליאו מקרטעת עם הגה מימין – השני חולף עליו במרצדס מבריקה עם הגה משמאל.

סמאללה, איזה כישרון צריך!

אז חזרתי בשלום. 

כן, אכלתי חצ'פורי.

לא, לא שתיתי יין.

עפתי על הקליגרפיה ותצורת האותיות שלהם.

נמנעתי מהגשרים המיוחדים והפוניקולר המיותר כי טיסות זה המקסימום שאני מוכנה בלי אדמה מתחת.

ועד לפעם הבאה,

מאדלובה მადლობა