את לא המצאה. את מוצר מדף.
- לפני 4 שעות
- זמן קריאה 2 דקות
הלהקה והסולן עם הקול הייחודי פרסמו בשנת 2001 שיר סרקסטי, מריר־מתוק, על חיים שנראים נוצצים מבחוץ, אבל בפנים איך נאמר… הכל תפאורה.
המירוץ אחרי ההצלחה שוחה בים של זיופים ומה שאתם חושבים שמיוחד בכם ומהווה חידוש - כבר הומצא פעם, כמו לחם פרוס.
ואז באה השורה הזאת שנותנת נוק אאוט חד משמעי:
“You are the greatest thing / The greatest thing since bread came sliced”
לכאורה מחמאה.
שיר אהבה.
אוהו כמה את מיוחדת.
לא היתה המצאה יותר מוצלחת ממך מאז שהתחילו לפרוס לחם.
אבל בעצם, אנחנו רוצים לומר שאת כמו עוד מוצר בסופר. את חלק מהמדף, נגישה מידי, מתויגת בלי סוף, מצרך יסוד שלא בהכרח משאיר רושם, חלק מליין רחב של מוצרים זהים עד חוסר זהות. בקיצור, מרוב שעשית את הכל לפי הספר של מישהו אחר, הצלחת להשתלב יפה, אבל חלילה לא לבלוט.
הרבה מדי אנשים בונים לעצמם נוכחות שרק "נראית טוב".
ככל הנראה, חלק מתסמיני גילאי 40-50 זה פיתוח שריר חדש ושמו "מה 'כפת לי".
יותר אכפת לנו להיות. פחות מה רואים ומתרשמים מאיתנו.
אז אם את יושבת במעגל עסקי, חברה בקבוצת פייסבוק מקצועית או פשוט גוללת לפני השינה בתוכן דומה לשלך, הנה כמה דברים שיעזרו לך להבין אם את לחם פרוס:
הרבה אנשים משתמשים בטרמינולוגיה שאת משתמשת בה.
בלי השם שלך על הפוסט לא ניתן לזהות שאת זו שכתבת.
את מתאמצת לסמן וי על מה שאומרים לך "המומחים" על שיווק "נכון".
את כותבת כי צריך והמעורבות והלייקים חשובים לך יותר מהתוכן.
מקורות ההשראה שלך ושל כל הקולגות שלך זהות, עד לרמת הציטוט השחוק עד כאב (נמאס למאיה אנג'לו ו-וולט דיסני מהחיקויים המעייפים!)
אם סימנת כן על שניים או יותר את לא לחם פרוס.
פשוט יצאת פיתה.
אנשים מוקפים בכל כך הרבה תוכן חסר תועלת, שהם לאט ובטוח מפתחים רדאר בולשיט, שמטרתו לשמור על קצב הגלילה של הפיד. אם את כמו כולם, הגלילה תמשיך ללהיט הבא. לכיכר הלחם ה"ייחודית" הבאה.
תכתבי כי בא לך לכתוב.
גם אם אף אחד לא קורא.
גם אם אין לייק אחד במשך חודשיים.
גם אם קהל העוקבים שלך זה אמא שלך והשכנה הנודניקית שלה שצריכה לדעת הכל.
כי התוכן הזה זה את, זו השפה שלך, הדרך שלך, ויש לזה ערך.
יש רק אדם אחד שצריך להתרשם ממה שאת כותבת. תסתכלי במראה ותראי אותה, היא משהו מיוחד.
נ.ב. במאמר זה לא נפגעו פחמימות ריקות שאהובות במיוחד על הכותבת.
תגובות