יוסטון, ווי הב א-פרובלם.
- 15 באפר׳
- זמן קריאה 2 דקות
יש דינמיקה אכזרית לפרויקטים ולאנשים שנכנסים לחיים שלנו בסערה.
(כן, אני מכלילה. זה הפוסט שלי.)
זה תמיד מתחיל מהר מדי.
מהר מהרגיל.
מהר מהבריא.
שיחה אחת הופכת לשלוש,
רעיון קטן נהיה “יאללה, בואי נרים את זה”,
ויש תחושה של תאוצה שאי אפשר ואולי גם לא רוצים לעצור.
ההתחלה מרגישה כמו שיגור לחלל.
את חובשת קסדה, הספירה לאחור מתחילה, המנועים רועמים.
יש תחושה של ייעוד, של “אנחנו הולכים לעשות משהו גדול”, או לפחות לשנות את העולם הקטן שלנו.
זה לא עוד פרויקט.
זה לא עוד חיבור.
זה הדבר.
ואז בפתאומיות של קצר חשמלי, הכל נחתך.
לא דרמה גדולה.
לא פיצוץ.
פשוט… דעיכה.
הודעות שנענות אחרי שעות ואז ימים,
אנרגיה שיורדת בלי שאף אחד אומר את זה בקול,
ולפעמים שקט מוחלט.
Ground Control מפסיקים לענות
ואת נשארת שם,
באמצע התנועה,
עם כל המומנטום שהצטבר ועכשיו אין לו לאן ללכת.
דיוויד בואי תפס את זה הכי מדויק כבר ב-1969, דרך מייג’ור טום:
"Planet Earth is blue
And there's nothing I can do."
השורה הזו “There's nothing I can do” היא הרגע שבו נופל האסימון.
לא כי עשית משהו לא נכון.
לא כי לא השקעת מספיק.
פשוט כי הצד השני… התנתק.
האדם נעלם,
הפרויקט שהיה “עניין של כמה ימים” נמרח לחודשים,
או מתאדה לגמרי, והתוכנית הגרנדיוזית נשארת איפשהו בין מצגת למציאות.
ואת?
נשארת לרחף בקפסולה שלך, מנסה להבין איך נוחתים חזרה לקרקע כשהמסלול השתבש ואין כבר שליטה.
ולפעמים אם נהיה כנים, זה קורה גם מהצד שלך.
התחלת בטירוף,
בהבטחה לעצמך לשמור על הקצב,
ואז מגיע רגע של קצר.
המוח לא משתף פעולה,
האנטנות לא קולטות,
והדבר שהרגיש כמו “זהו, מצאתי”, נהיה משקל.
מייג’ור טום לא רק הולך לאיבוד. יש שם רמז לבחירה.
“Planet Earth is blue”
משהו במציאות למטה כבר לא מפתה. לפעמים יותר קל להיעלם לתוך השקטמ אשר לחזור ולהתמודד עם מה שהתחלנו.
אז מה עושים עם זה?
הציניות אומרת: אל תעלי על חללית בלי מצנח רזרבי.
אל תתלהבי מקצב גבוה מדי.
ואל תאמיני למי שמבטיח “זה יהיה מהיר וקל”.
אבל הלב אומר משהו אחר: גם אם זה התרסק, הנוף מלמעלה היה אמיתי.
והשאלה היא לא איך להימנע מזה לגמרי, אלא איך להיכנס בפעם הבאה קצת יותר מודעת—לקצב, לאנשים, ובעיקר לעצמך.
אגב ניתוק,
השיר יצא ב-11 ביולי 1969, בדיוק 9 ימים לפני הנחיתה ההיסטורית של אפולו 11 על הירח. ה-BBC, בצעד שמעיד על חוסר הקשבה משווע למילים, החליטו להשתמש בשיר הזה כפסקול הרשמי לשידורי הנחיתה.
למה זה הזוי?
כי השיר מספר על אסטרונאוט שמתנתק מהחללית, הולך לאיבוד בחלל ומת (או בוחר למות)!
בואי עצמו אמר על זה אחר כך בציניות: "ברור שאיזה פקיד ב-BBC אמר 'אה, הנה שיר על חלל, בוא נשים את זה', בלי להקשיב למילים שאומרות שהוא ננטש שם למעלה".
איך אתם מתמודדים כשהקרקע נשמטת לכם מתחת לרגליים?
תגובות