במלחמות אין מנצחים
- לפני 5 שעות
- זמן קריאה 2 דקות
השיר הזה יצא בשנת 1988, אבל מרגיש היום קרוב מתמיד, לא כי הוא עוסק באידיאולוגיה, אלא כי הוא עוסק באנושיות כשהיא נקרעת.
השיר ONE של מטאליקה מחבר אותי לכאב החזק מכל: אובדן הקול שלנו.
הסיפור הוא על חייל שאיבד את כל תחושותיו בידיים, רגליים, ראייה, שמיעה ונשאר עם תודעה חיה כלואה בגוף מת. המילים הן לא שירה, הן צעקה מתוך גוף שכבר לא מגיב:
“Darkness imprisoning me / All that I see / Absolute horror”
“Hold my breath as I wish for death / Oh please God, wake me”
זה שיר על מלחמה, אבל בעיקר על כך שיש אדם שכלוא מתחת להריסות חייו ומקווה שמישהו שומע אותו.
זהו שיר על חייל. אבל גם על כל מי שאיבד שליטה – על הגוף, על החיים, על היכולת להגיב. וכשהמוזיקה היא הקול היחיד שנשאר לך, אתה צורח בה כל מה שאי אפשר לומר.
גם אנחנו, אלו שלא נפגעו במישרין מהמלחמה הארורה הזו, שאין לה סוף, מרגישים לא פעם שאיבדנו את הקול.
שאנחנו צועקים אבל אף אחד לא שומע.
שהעולם סביב רואה את מה שעושים "נבחרי הציבור" אך לא מקשיב לשקט הרועם שלנו כאן למטה, תחת הריסות מדינתנו האהובה.
אלפי אנשים טובים שלחמו בגופם ובליבם על אדמת מדינתנו הקטנה והמשוסעת, נמצאים במצב בלתי אפשרי שגופם חי אך תודעתם כלואה בנפש, ואף אחד לא שומע את זעקתם.
כי כל אחד מהחטופים, הפצועים, החיילים והאזרחים שנפגעו, המשפחות, החברים והשכנים –כל אחד מהם מרגיש לפעמים שאין לו קול.
וזה בדיוק מה שהמוזיקה יודעת לעשות עבורי.
לתת לי קול כשהמילים נגמרות,
להתחבר לכאב מהמקום שלי,
להרהר לגבי ההווה והעתיד,
על הדגל שעדיין ניצב במרפסת שלי כל השנה,
על התקווה שהמסך השחור יוסט.
כי מלחמה זה מקום שאין בו מנצחים, והגיע הזמן לקום מההריסות ולנסות לשקם את מה שניתן, בעיקר בנפש. ואז בגוף. ואז ברכוש. ואז בבחירות.
תגובות