החיים נגמרים אבל הקשר ממשיך
- 3 באפר׳
- זמן קריאה 2 דקות
חולפות השנים, ועוד אזכרה לאמא הגיעה.
הגעתי לבד לבית הקברות היפה והפורח, מצוידת בנר נשמה, קנקן מים לשטוף את המצבה, ועציץ חדש.
היתה זו אזכרה שקטה, רק אני והאבן הקרה, והמילים שלא נאמרו.
הקשר שלי עם אמא תמיד היה מורכב – קרבה גדולה, ריחוק, אהבה וכאב ביחד. ואולי דווקא בגלל זה גם אחרי לכתה, הקשר לא נקטע. הוא פשוט שינה צורה: בזיכרונות הקטנים, במחשבות שעולות באמצע יום רגיל, בוויכוחים שאני מנהלת איתה בראש.
היא מתגנבת לליבי בכל מיני דרכים: כשיונתן אומר משהו מתוק מדבש, כשיש ריח של ערמונים מתפצחים בחורף, בין הבסטות בשווקים, וכמובן, כשמתנגנים שירים שאהבה במיוחד (והיה לה טעם משובח במוזיקה!).
אמא הכי אהבה את השיר Perfect Day של לו ריד.
לכאורה שיר פשוט, על טיול בפארק, סרט, יום רגיל שהפך למושלם בזכות מישהו אהוב.
אבל מאחורי הפשטות הזו הסתתר גם צד אפל – געגוע, תלות, כאב שממשיך לחיות מתחת לפני השטח.
אולי זו הסיבה שהיא אהבה אותו כל כך – כי הוא החזיק ביחד גם את היופי וגם את השבר שהיו בחייה.
שעות בודדות לפני מותה, במחלקת הקורונה של שיבא, לבשתי חליפת חלל מסורבלת ונכנסתי למחלקה החרישית ממנה יצאו רק לעולם הבא. באתי להיפרד.
ישבתי לידה, לא יכולתי לגעת בה. היא כבר לא היתה בהכרה. נשימותיה היו חלושות וגופה רפה ועם זאת ידעתי שהיא יכולה לשמוע אותי, ובלי להרגיש שרתי לה את השיר הזה.
(איך נאמר, זמרת אני כבר לא אהיה, מזל שהיא לא היתה בררנית באותם רגעים).
זה היה הרגע האחרון שלנו יחד – שיר פשוט על "יום מושלם", כשהמציאות רחוקה מלהיות כזו.
מערכת יחסים מורכבת ממשיכה ללוות אותך גם אחרי המוות.
היא לא נעלמת – היא משנה צורה.
היא יכולה להיות מתנה, אבל גם להכאיב;
היא יכולה להיות זיכרון יפה, אבל גם צל כבד.
גם כשהיא כבר לא כאן – היא נשארת חרוטה וממשיכה להדהד בחיינו.
מעניין איזה שיר יזכיר אותי ליונתן לאחר לכתי. חסר לו שהוא בוחר במשהו מעאפן :)
“Just a perfect day, I’m glad I spent it with you.”
תגובות