כמה רעש
- 14 באפר׳
- זמן קריאה 2 דקות
אוזניות אצלי הן לא גאדג'ט.
הן איבר.
עוד חוש.
ככה זה כשגדלים על ווקמן, קלטות שמתבלות, ועיפרון שתמיד היה הפתרון הטכני הכי גאוני בעולם.
הקשר שלי לסאונד התחיל הרבה לפני שהבנתי מה זה "תוכן".
בילדות, כמעט כל רגע היה עטוף במוזיקה. לא כרקע, אלא כמרחב. מקום לברוח אליו, להיטען ממנו, להתכוונן.
גם היום, הצלילים האלה הם סוג של ריפוי.
אבל העולם השתנה. לא כל צליל הוא מוזיקה, ולא כל מילה שווה הקשבה.
אנחנו חיים בתוך הצפה בלתי פוסקת: חדשות מתפרצות שממחזרות את עצמן, פודקאסטים בלי סוף, רילס, טיקטוקים, פוסטים, דעות, פרשנויות. קצב שמרגיש כמו סמבה על סטרואידים.
וכשזה נגמר? זה לא נגמר. זה רק מתחיל שוב.
ובתוך כל הרעש הזה, אנחנו אמורים להמשיך לתפקד. לעבוד, לחשוב, ליצור, לנוח. רק שמשהו נשחק בדרך.
נוצרה אינפלציה של מילים. ככל שיש יותר מהן, הערך שלהן יורד.
הן כבר לא חודרות; הן מתנגשות, מתפזרות, נעלמות.
כבר ב-1990 זה נאמר מדויק:
"Words like violence
Break the silence
Come crashing in
Into my little world"
וזה מרגיש היום חד יותר מאי פעם.
אני לא נגד תקשורת. אני בעד סלקציה.
ה"עולם הקטן" שלי הוא לא בריחה, הוא בחירה.
זה המרחב שבו אני יכולה לחשוב בלי הפרעות, ליצור בלי רעשי רקע, להחזיק מחשבה אחת בלי שהיא תידרס על ידי עשר אחרות.
האוזניות כבר מזמן לא רק בשביל "כיף".
הן כלי ויסות. דרך לכוון תדר.להחליף רעש אקראי בהרמוניה שנבחרה בקפידה.
לבחור את הפסקול של היום, במקום לתת לעולם לבחור בשבילי.
"Vows are spoken
To be broken
Feelings are intense
Words are trivial"
בסוף, רוב מה שמקיף אותנו - הרעש, הדרמה, הדחיפות - הוא טריוויאלי.
מה שנשאר, מה שבאמת מחזיק, אלה לא המילים שאנחנו צורכים, אלא אלה שאנחנו מרגישים.
"Words are meaningless
And forgettable"
האתגר האמיתי הוא לא להתנתק מהעולם,אלא לדעת להנמיך אותו בדיוק ברגע שהוא מתחיל לזייף.
ובתוך כל הפסקול הכאוטי הזה - מה הצליל שמחזיר אתכם לעצמכם?
תגובות