ציפור גן עדן

קפה ראשון של בוקר, פוקחת אט אט את העיניים לתכנן את היום, כשבזווית העין אני קולטת נקודה כתומה במרפסת, שמקימה אותי מיד מהכיסא.

כן, זה הפרח של אמא. 

הוא סוף סוף פורח שוב!

שנים שיש לי את העציץ הזה, של ציפור גן העדן, ואני אפילו לא אוהבת את הפרח הזה. 

כשראיתי אותו בפינת משתלה שכוחת אל, ידעתי שיש לי פה הזדמנות לטפח צמח שאמא שלי ממש אוהבת, כאילו לתקן את מה שלא ניתן לתקן בבריאות שלה, אבל להנכיח את היופי הנצחי שלה במרפסת שלי.

בכל שנה בספטמבר, בתזמון מעורר השראה, פרח בודד היה מנץ לכבוד יום הולדתה, והמשיך לפרוח גם אחרי שנאספה לעולם הבא.

בספטמבר 23 לא היתה פריחה.

חודש לאחר מכן הבנתי למה.

גם בספטמבר 24 חיכיתי לשווא. 

אז זה כבר היה ברור שציפור גן עדן לא יכולה לפרוח כשיש גיהנום.

ואז בין לילה, הפרח של אמא הופיע.

ליטפתי את העלים בעדינות וחשבתי שאולי זה סמל לתקווה. הלוואי.

לכבוד שנתה ה 77 של אמא, יש פרח אחד קטן ובודד בעציץ גדול וירוק, שבמרכזו דגל ישראל, כל השנה.

קטן אבל יפיפה. צבעוני. ייחודי.

שנים שאת לא פה.

זה כנראה אף פעם לא יפסיק להיות מוזר.

היית שמחה לדעת שכל מה שנמצא בבית הזה פורח. העציצים, הפרחים ובעיקר הילדון הזה שהיית משתגעת מאושר אם היית פוגשת.

מזל טוב אמא. תודה שאת שומרת עלי.